אגדת אבן\אסף טל

 

יש ערימה של אבן על החבר'ה
אבני חצץ, זה משהו מסמל
בנים, בנות, בוכים כי זה נדמה ש-
החברים הלכו לעזאזל
 
שרים שירים ומביטים למעלה
שם אלוהים נוהג להסתתר
חושבים למי להתפלל הלילה
אם כי הרהור כזה, הרהור כופר
 
וכך היה תמיד, היה רק ככה
שנאות ומלחמות בין בני אדם
לרגע באבנט החרב נחה
אך במהרה היא שוב צמאה לדם
 
גומרים לשיר שירים על המולדת
לומדים שטוב לנו המוות בעדה
מול המדינה נפשנו מתגמדת
אך למה טוב לחיות? זו כבר חידה
 
כיוון שתדהמה עלי נופלת
שוב אין אני מצליח לאתר
של מי היד אשר במאכלת
ומי ישלח ידיו אל הפסנתר?
 
וכשאני מבין דברים כאלה
מבין שלא למדנו שום דבר
ולהפתעתי רואה זה פלא
גם לאויב נמאס, גם הוא נשבר
 
ומצידו אלי לוטשות עיניים
בעצבותו אלי מביט ישר
אני שואל: "הי, מה העיניניים?"
הוא בהיסוס עונה לי: "שום דבר."
 
שואל:נואשת כבר?
עונה: "לאו דווקא"
ותשובתו אותי קצת מרחיקה
שואל: "אז עד מתי ימותו ככה?"
פניו אז מתרככות "אני איתך."
 
אני שותק, מניח את הנשק
אני שותק, מושיט לו את ידי
פתאום המלחמה הזאת נגמרת
רק המתים שותקים עוד שם ודי.
 
 

by with no comments yet.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.