"זה לא אבסטרקט, זו את ואני פה בציור" ציירה חנה רות טלהלכת חזרת הלכת ושובקצת התבלבלת, קצת התבלבלתינישקת, לחשת, מה? לא חשובבמילא לא ממש הבנתיאבל מתוך כל הספקותדבר אחד היה ברורזה לא אבסטרקטזו את ואני פה בציורירושלים, תל אביב, בחזרה אל הבירהמשעורים בפילוסופיהעד שערי עיר השירהשואל גדול תמיד הייתיוהנה את, נושאת תשובהזה לא אבסטרקט פה בציורזאת אהבהרומן מתחיל כמו רומןברמיזות, בחיכוכיםאומן רדום שהתעוררחייו- דמעות וחיוכיםמתוק הוא פרי אהבתךכמה טעים, כך גם אסוראולי בכל זאתיש מעבר לציורהלכת, חזרת, הלכת ושובהערת בי ילד משינהעשית איתי נעים הרבהמה זה עשה לי? זה שינהאבל כל לילה כשחזרת הביתהמשהו התלכלךעמוק בתוך ליביכשאת בגדת ביעם בעלך
